חמלה ותקווה בטיפול ובעבודה עם הורים:
" אם רק הייתי יודע שבסוף המצב ישתפר ושהוא יהיה בסדר זה היה נותן לי כהורה את הכוח להמשיך, זה דבר שכל הורה זקוק לו". כך אמר לי באחת הפגישות אבא של נער שהתמודד עם התקפי חרדה תדירים שהביאו אותו להסתגר בביתו וכתוצאה מכך להפסיק ללכת לבית הספר למשך חודשים ארוכים. הטיפול נמשך מעל שנה והיו בו הרבה עליות וירידות, הצלחות וכישלונות ורגעים שגם אני כמו הוריו רציתי כבר לדעת שהטיפול יצליח והנער יחזור ללכת לבית הספר ולפגוש את חבריו.
הטיפול הקיים כיום בחרדות ובהתקפי חרדה הוא יעיל ונמצא שהוא מסייע בהתמודדות עם החרדה ובקיום חיים טובים וראויים לצד החרדה. עם זאת קיים שוני באופן ההתמודדות ובקצב שלוקח לאנשים שונים להתגבר על החרדה. בעוד עבור אחד מדובר בתהליך קצר, לאחר זה יכול להיות תהליך ארוך שלעיתים סופו אינו נראה לעין, ולכן בטיפול בחרדות או בכל קושי אחר, בפרט כאשר מדובר בתהליכים ארוכים פיתוח התקווה ותיחזוק שלה הוא חיוני להצלחת הטיפול.
פעמים רבות המטפל צריך להחזיק את התקווה עבור המטופלים מתוך ניסיונו וידיעתו שביכולתו לסייע בהקלה או בריפוי הבעיה. הענקת התקווה ויצירת האמון בו כמטפל לעיתים היא המבדילה בין תהליך מוצלח לתהליך שאינו מביא לתוצאות הרצויות. מטפלים רבים נוטים להתמקד בכלים שאותם עליהם ללמד אך כשהטיפוס לפסגה אורך זמן רב לעיתים נותרת רק התקווה כדי להמשיך ולהתקדם. לכן צעדים קטנים, יצירת הצלחות קטנות, והענקת ביטחון ואמונה למטופל שאנו מכירים את הדרך ושצעדנו בה פעמים רבות בעבר עם מטופלים אחרים בעבר היא הכרחית.
ה"מקל" השני שכל אחד זקוק לו בטיפוס לעבר הפסגה, ובפרט הדבר נכון כשמדובר בהורים זו החמלה והפחתת השיפוטיות. כהורים אנו מלאים ברגשות אשם, זהו חלק אינטגרלי אצלנו כגורם שאמור להעניק טיפול ואהבה לילדיו. תחושת האשמה מתעוררת כאשר אנחנו לא מצליחים למלא את המשימה בצורה המיטבית לתחושתנו, הבעיה תחושה זו מעכבת אותנו מלהתקדם ולטפל בבעיה, כי בלי לשים לב אנחנו עסוקים יותר בתחושת האשם שאנו סוחבים אתנו מאשר במציאת פתרונות יעילים למצב.
הדרך להתגבר על תחושת האשמה היא לפתח עמדה והסתכלות של חמלה וחוסר שיפוטיות כלפי עצמנו. עלינו לדעת שאנו עושים כמיטב יכולתנו עם הכלים שעומדים לרשותנו, ושקושי ומצוקה הם חלק מהחיים ושכל בני האדם חווים משברים וכך גם הורים וילדיהם. חלק מהקשיים הם תוצר של נטייה מולדת או השפעות סביבתיות שלא תמיד יכולנו להיות ערים אליהם או למנוע אותם (כמו מצבי מלחמה שמעוררים חרדה כפי שקורה בימים אלה ממש ). לעיתים לא ניתן להצביע על הקשיים כשהם מתחילים להופיע והורים רבים אומרים לי שהם מרגישים אשמה על כך שלא שמו לב בזמן כשסימנים ראשוניים של הקושי החלו. פיתוח עמדה והסתכלות של חמלה אומרת שאנחנו עושים כעת כמיטב יכולתנו וזה הכי טוב שאנו יכולים לעשות, ושהעובדה שאנחנו מטפלים בבעיה אומרת הרבה על הדאגה והאחריות שלנו כהורים. בנוסף טעויות קורות ויקרו לנו בדרך, הם חלק אינטגרלי מהחיים ואי אפשר לגדל ילדים בלי לטעות, ההורות היא תהליך של למידה עבורנו ועבור ילדינו ומכיוון שכל ילד הוא ייחודי ומיוחד, גם תהליך הלמידה המתרחש אצלנו כהורים עם כל ילד הוא אחר.
לסיכום תקווה וחמלה לעצמנו הם כלים חיוניייפ שיסייעו לנו בטיפוס אל עבר הפסגה, וגם כשלא ניתן לראות את קצה הדרך עלינו להאמין כי ביכולתנו להגיע לשם ולהמשיך לפעול כדי לעזור לעצמנו. לעיתים זה ייקח זמן כמו במקרה שתיארתי בתחילת המאמר שבסופו הנער התגבר על החרדות שלו והתחיל בסיומו את לימודיו בבית ספר חדש. מה שעזר לו זה העובדה שלא הפסיק לצעוד גם כשהיה קשה ויותר מכל התמיכה והאמונה הבלתי פוסקת של הוריו בו. הם הפכו את הקשיים למקור לכוח וחוזק שישרת אותם בהמשך חייהם גם באתגרים אחרים.